בדיקות שמיעה מהוות את אחד המרכיבים החשובים בהערכה האודיולוגית (השמיעתית), העוזרת בבחירת דרך השיקום והחינוך של ילדים לקויי שמיעה. יש לוודא אלו צלילים ילדך שומע ובאיזה עצמה הוא שומע אותם. במיוחד חשוב לבדוק באיזו מידה ילדך שומע דיבור. אמנם, הערכה אודיולוגית אצל תינוקות וילדים קטנים אינה תמיד קלה לביצוע. אולם ישנן בדיקות מספר שניתן לבצע במקביל, כדי להעריך את מצב השמיעה של הילד. נדון עכשיו בקצרה במרכיבי גלי הקול, ובבדיקות שמיעה התנהגותיות/סובייקטיביות ופיזיולוגיות/אובייקטיביות.
הצליל אותו אנו שומעים נע בגלים אשר מאופיינים על-ידי עצמה, משך זמן, ותדירות. כל אחד מן המרכיבים הללו ניתן למדידה אובייקטיבית, בעזרת מכשיר, ולהערכה סובייקטיבית כאשר מתארים כמה חזק הצליל, אם הוא קצר או ארוך, ואם מדובר בצליל גבוה או נמוך.
נמדדת ביחידות של דציבלים (
dB), אשר מבוססות על סולם לוגריתמי. נביא שלוש דוגמאות לתיאור היחידות בסולם זה. דוגמה ראשונה, לצליל עם 10 dB מעל לצליל אחר, יש עצמה חזקה פי 10. דוגמה שנייה, לצליל עם 20 dB מעל לקול אחר, יש עצמה חזקה פי 100. דוגמה שלישית, לצליל עם 30 dB מעל לצליל אחר, יש עצמה חזקה פי 1000.
, הוא העצמה, בה אדם מגלה לראשונה את הצליל.
בה אנו שומעים, נמדדת בדציבלים מעל לסף השמיעה. לדוגמה, משב רוח קל נמדד בכ- 20db HL, לחש נמדד בכ- 30dB HL, ודיבור נורמלי נמדד בכ- 60dB HL.
של צליל מסוים עוזר לנו להבין בינו לבין צליל אחר ולזהותו.
נמדדת ביחידות של הרץ (
Hz). התדירות מתייחסת למספר הפעמים שבו גל קול מסוים מגיע אל האוזן בשנייה אחת. תדירות גלי הקול קובעת את גובה הצליל אותו אנו שומעים. לדוגמה, לרעש מטוס בשמיים יש תדירות נמוכה, בעוד לצלצול פעמון יש תדירות גבוהה.
המטרה הכללית של בדיקות השמיעה הן ללמוד כיצד הילד שומע קולות דיבור. בדיקות שמיעה התנהגותיות דורשות שיתוף פעולה מצדו של הילד ומבוצעות בחדר אטום. בעזרת מכשיר הנקרא אודיומטר ניתנים צלילים, רעשים, וקולות דיבור בתדירויות שונות, מ- 125 Hz עד 8000 Hz, ובעצמות שונות הנמדדות ביחידות של דציבלים (dB).
במקרה של תינוקות ופעוטות, צופים בהתנהגות של הילד עם או בלי
חיזוק ויזואלי, שהוא חפץ כבובה או תוף, המואר או מופעל בכל פעם שמושמע קול. אודיולוג היושב מחוץ לחדר האטום מפעיל את האודיומטר וצופה בילד מבעד לחלון. אודיולוג נוסף, הנמצא יחד עם הילד וההורה בחדר האטום צופה אף הוא בילד. התנהגויות כגון הפניית מבט, הרמת מבט, הפסקת פעילות, חיפוש אחר מקור הצליל, מציצה מוגברת של מוצץ, ומצמוץ, הן דוגמאות להתנהגות של תינוק או ילד צעיר המגיב לצליל. הואיל ויכולת שיתוף הפעולה של תינוקות וילדים צעירים הנה מוגבלת, יש לחזור על בדיקת השמיעה מספר רב של פעמים, עד לקבלת תמונה המשקפת נכונה את מצב השמיעה של הילד. אצל פעוטות וילדים מעט יותר מבוגרים משתמשים בהתניה, כאשר בתגובה לצליל, הילד מתבקש, לדוגמה, להכניס קובייה לקופסה. ככל שהילד מבוגר יותר קל יותר לקבל מידע מהימן מבדיקת השמיעה שלו. תוצאות בדיקת השמיעה נרשמות על גבי גרף של השמיעה הנקרא
אודיוגרמה.
האודיוגרמה מתארת את רמת השמיעה בתגובה לצלילים שונים החשובים להבנת הדיבור. האודיוגרמה נותנת תמונה של השמיעה בהשוואה לשמיעה נורמלית. בעזרתה ניתן להחליט אם יש ירידה בשמיעה, מה ההבדל בין האוזניים, סוג ליקוי השמיעה, ומהי דרגת הירידה בשמיעה.
בתמונה "בננת הדיבור" ניתן לראות כיצד נראית אודיוגרמה. סף השמיעה מוגדר כעצמה החלשה ביותר, בה אדם שומע צליל מסוים 50% מן הפעמים בהן הוא נחשף אל הצליל. הציר האנכי באודיוגרמה מתייחס לעצמת סף השמיעה ונמדד בדציבלים (dB HL) ומתחיל מ-10 dB HL עד ל-110 dB HL. אפס (0 dB HL) , מייצג את סף השמיעה של אדם צעיר עם שמיעה נורמלית. הציר האופקי באודיוגרמה מתייחס לתדירות ונמדד ביחידות של הרץ (Hz), מ- Hz125 עד 8000 Hz. שמיעה באוזן ימין נרשמת בעיגול אדום, ושמיעה באוזן שמאל נרשמת באיקס (X) כחול. האודיוגרמה שלפניכם מתארת את מיקומם של הצלילים שאנו הוגים בדיבור יומיומי. זו ה"בננה" של הדיבור. כדי שהילד ישמע דיבור, סף השמיעה שלו צריך להיות בתוך גבולות ה"בננה".
ניתן לקבל אודיוגרמת העברה של צליל טהור בהולכת אוויר (
Pure-Tone Air Conduction Testing) שמתייחסת לצלילים המושמעים לילד דרך אזניות או באמצעות רמקולים. ניתן גם לקבל אודיוגרמת העברה של צליל טהור בהולכת עצם (
Pure-Tone Bone Conduction Testing) שמתייחסת לצלילים המועברים לילד דרך ויברטור, המונח מאחורי האוזן או במרכז המצח. השוואה בין שתי הבדיקות יכולה לרמוז על סוג הירידה בשמיעה. אם הירידה בשמיעה היא מסיבה הולכתית, האודיוגרמה שתתקבל בהולכת אוויר, תראה על ירידה בשמיעה, בעוד זו שתתקבל בהולכת עצם, תהיה נורמלית. אם ליקוי השמיעה הוא עצבי, האודיוגרמה שתתקבל בהולכת אוויר, תהיה זהה לזו שתתקבל בהולכת עצם, ותראה על ירידה בשמיעה. בליקוי שמיעה מעורב, תהיה ירידה בשמיעה בשתי האודיוגרמות, אולם הירידה בשמיעה תהיה גדולה יותר בהולכת אוויר.
מן האודיוגרמה ניתן גם לסווג את ליקוי השמיעה לפי דרגת הירידה בשמיעה. כפי שניתן לראות בגרף הבא, ליקוי שמיעה יכול להיות מוגדר כליקוי קל, בינוני, חמור, או עמוק, בהתאם לשרידי השמיעה הקיימים.
לילד עם ליקוי שמיעה קל, יהיו שרידי שמיעה רבים יותר מאשר לילד עם ליקוי שמיעה חמור או עמוק. ככלל, בעזרת מכשירי שמיעה קונבנציונליים, ניתן לנצל היטב את שרידי השמיעה של ילד הסובל מליקוי קל, בינוני, ואפילו חמור. לעומת זאת, עבור ילד הסובל מליקוי חמור או עמוק, שאינו מפיק תועלת ממכשירי שמיעה קונבנציונליים, קיימת הברירה של שתל שבלול.
באודיוגרמה מציינים גם את סף גילוי הדיבור (
(Voice Detection Level (VDL) שזו העצמה בה הילד מזהה קול דיבור, או את סף השמיעה לזיהוי דיבור
((Speech Reception Threshold (SRT) שזו העצמה הנדרשת לחזרה על 50% מהמילים המוצגות. בכדי לקבל את ה-SRT, משתמשים במילים דו הברתיות. מילדים עם ירידה חמורה או עמוקה, קשה לקבל בדרך כלל SRT, ולפיכך אצלם ניתן רק לציין את ה-VDL. את בדיקות השמיעה עושים ללא מכשיר שמיעה (
Unaided) או עם מכשיר שמיעה (
Aided), וזה מצוין על האודיוגרמה. כדי להעריך את רמת שמיעת הדיבור של הילד, משתמשים במבחנים, שאת תוצאותיהם מציינים באחוזים, ועל חלקם נרחיב כעת.
- מבחן דיסקרימינציה (אבחנת מילים) - מבחן זה בודק את היכולת של הילד לזהות מילים חד הברתיות. ללא מכשיר שמיעה, מבצעים את המבחן ב-dB 35 מעל ל-SRT. עם מכשיר שמיעה, מבצעים אותו בעצמה של 60dB שזו עצמת דיבור רגיל. המבחן ניתן בסט סגור או בסט פתוח. בסט סגור ניתן לילד לבחור, מבין אפשרויות אחדות הניתנות לו בתמונות או במילים כתובות. בסט פתוח, מספר אפשרויות הבחירה הוא אין סופי, והילד צריך לחזור על מילים שמושמעות לו
- מבחן להערכת תפיסת דיבור לגיל הרך Hebrew ESP – Early Speech Perception Test - מבחן זה הוא הגרסה העברית ל-ESP אשר חובר על-ידי Geers & Moog 1990 ואשר עובד לעברית על-ידי ל. קישון-רבין וחבריה בשנת 1994. מבחן זה בודק כיצד הילד שומע ומבחין במבנה ההברתי של המילה (הברה אחת לעומת שתיים ושלוש הברות), וביכולת שלו לזהות תנועות ועיצורים (באותה קטגוריה של מספר ההברות)
- מבחן להערכת תפיסת ניגודים פונולוגיים Hebrew SPAC – Speech Pattern Contrast Test - מבחן זה הוא הגרסה העברית למבחן שחובר על-ידי Boothroyd (1984), ואשר עובד לעברית על-ידי א. ערן וחבריה בשנת 1990. במבחן זה נבדקת היכולת של הילד להבחין בין מילים שונות בסט סגור. הבדלים או ניגודים בין המילים בקוליות נגרמים מהשוני באופן שבו הגה קול נוצר, במיקום שבו הוא נוצר, והאם הוא נוצר עם או בלי קול. דוגמאות להבדלים שמבחן זה בודק הם, האם הילד מבדיל בין פה לשה, בין תוף לקוף, בין טוב לטיב, וכן הלאה
- משפטי יום יום - מבחן זה הוא הגרסה העברית למבחן שחובר על-ידי Boothroyd. במבחן זה נבדקת היכולת של הילד לחזור על משפטים הלקוחים מחיי היומיום
בדיקות שמיעה התנהגותיות הנן בעייתיות. לפעמים הן אינן מדויקות ומהימנות, במיוחד אצל תינוקות ופעוטות, שיכולת שיתוף הפעולה שלהם מוגבלת. בדיקות שמיעה פיזיולוגיות הנן אובייקטיביות הואיל והן לא דורשות את שיתוף הפעולה של הילד. בדיקות אלו מתחלקות לשלושה סוגים:
- בדיקת היענות אקוסטית (טימפנומטריה) - נותנת הערכה על התפקוד הפיזיולוגי של האוזן התיכונה (עור התוף ועצמות השמע)
- בדיקת הדים קוכליאריים - נותנת הערכה על התפקוד העצבי של השבלול
- בדיקת A.B.R ("ברה") - נותנת הערכה על הפעילות החשמלית של עצב השמע וגזע המוח
קיימים סוגים מספר של בדיקות הולכה. הבדיקה השכיחה ביותר הקיימת, הנה טימפנומטריה. בעזרת מכשיר הנקרא טימפנומטר, בודקים את הלחץ באוזן התיכונה ואת גמישות התנועה של עור התוף ועצמות השמע. במהלך הבדיקה מושמע צליל דרך חיישן (probe), המוחדר לתעלת השמיעה ויש בו מיקרופון ורמקול. עצמת הצליל המוחזר על-ידי עור התוף, נמדדת כיחידות של לחץ בתעלת השמיעה. ותוצאות הבדיקה נרשמות על גבי גרף הנקרא טימפנוגרם.
טימפנומטריה הנה בדיקה שאינה מלווה בכאב, מהימנה, קלה, מהירה, וניתנת לביצוע בכל גיל. ואולם יש לזכור, כי טימפנומטריה אינה בודקת שמיעה, אלא נותנת מידע על איכות הולכת גלי הקול לאוזן הפנימית. לפיכך, ייתכן ותתקבל טימפנומטריה תקינה על אף שקיימת ירידה בשמיעה. במידה והטימפנומטריה אינה תקינה, לדוגמה, כתוצאה מפקק באוזן החיצונית או מהצטברות של נוזלים באוזן התיכונה, יש לטפל בצורה המתאימה. שהרי, הצטברות של נוזלים יכולה לגרום לירידה משמעותית של כ40- דציבלים(!) בשמיעה. בילד לקוי שמיעה, ירידה נוספת כזו יכולה לגרום לחיסול זמני של שרידי השמיעה, ולהביא לכך שהילד מתפקד כחירש גם עם מכשירי השמיעה שלו.
במידה ויש חשש לירידה בינונית ומעלה בשמיעה כתוצאה מבעיה בשבלול, ניתן לבצע בדיקה זו, שבדומה לטימפנומטריה, גם היא קלה ופשוטה לביצוע. גם בבדיקה זו משתמשים בחיישן, שמוחדר לתעלת השמיעה וצליל מועבר לתוך האוזן. במצב של שמיעה "נורמלית" מתקבל בתגובה לצליל, הד שחוזר מן השבלול. אם קיימת ירידה בינונית ויותר בשמיעה, לא מתקבל הד כזה. גם בדיקה זו אינה מלווה בכאב ואורכת זמן קצר, וגם היא אינה בודקת את רמת השמיעה אלא משמשת בעיקר ככלי לסינון. כיום כל יילוד בבית החולים שיבא עובר בדיקה זו באופן שגרתי. בבית חולים הדסה עין כרם עוברים את הבדיקה ילודים בסיכון גבוה.
בדיקות שמיעה מהוות את אחד המרכיבים החשובים בהערכה האודיולוגית (השמיעתית), העוזרת בבחירת דרך השיקום והחינוך של ילדים לקויי שמיעה. יש לוודא אלו צלילים ילדך שומע ובאיזה עצמה הוא שומע אותם. במיוחד חשוב לבדוק באיזו מידה ילדך שומע דיבור. אמנם, הערכה אודיולוגית אצל תינוקות וילדים קטנים אינה תמיד קלה לביצוע. אולם ישנן בדיקות מספר שניתן לבצע במקביל, כדי להעריך את מצב השמיעה של הילד. בפרק זה נדון בקצרה במרכיבי גלי הקול, ובבדיקות שמיעה התנהגותיות/סובייקטיביות ופיזיולוגיות/אובייקטיביות.
תהליך ההערכה האודיולוגית הנו תהליך חשוב, היכול להיות מורכב וממושך.
המטרה של התהליך היא לאבחן, האם קיימת ירידה בשמיעה, ובהתאם לה לצייד את הילד במכשור הטכנולוגי המתאים ביותר בעבורו. בעידן הטכנולוגי המתקדם של זמננו, אפשרויות המכשור הולכות ומתרבות. היום ניתן לעזור כמעט לכל ילד לקוי שמיעה להשתקם היטב שמיעתית. בפרק הבא נדון במכשירי שמיעה לסוגיהם ובשתל השבלול.